משפחה ספרותית

מסעו של כל אדם מסתמן בלידתו לתוך חברה מסוימת, לתוך משפחתו, לתוך מולדתו. מסעי התחיל במשפחה אהובה. ילדותי בבית ילדים בקיבוץ. בגדי בוקר, בגדי הקמה. לימוד לפי נושאים. ארבעה סוגי תופסת. כדורגל עם הבנים. מקלחת משותפת. "אנחנו" ולא "אני" .

איך יכולתי לדעת שאני זה אני?

אהבתי שאמא הקריאה לי

 אהבתי לקרוא ספרים יותר מכל דבר אחר, ובמיוחד ספרי הרפתקאות. הזדהיתי עם פרספרטו של ז'ול ורן, עם מאי הקטנה של טובה יאנסן  עם וינטו של קארל מאי. ביחד עם קאלה וקופי הג'ונגל התגעגעתי לטרזן כשעזב לניו יורק.

 בראשית גיל ההתבגרות נחשפתי לאסופה קשוחה של ספרים שעברו מיד ליד: "הציפור הצבועה" של יאז'י קושינסקי על אכזריות האדם, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של ג'ואן גרינברג על נערה שנרפאת מסכיזופרניה, הספרים של י.קצניק על השואה ו"go ask Alice" על נערה המתמכרת לסמים.

כל אלה היו פרלוד לטרגדיה משפחתית מתמשכת.

מסביב הייתה המעטפת של משפחת הפועלים שלי. לא כולם קראו ספרים, אבל כמעט כולם כתבו.  סבא שעבד מראשית התיכון כתב מקאמות לאירועים משפחתיים. הסבים מצד אבי כתבו מכתבים. אמא שסיימה סמינר לווינסקי ועבדה כמורה כתבה מחזות וביימה אותם. בגיל מבוגר אבי השתלן כתב את "זות ולום" סיפור מחייהם של שני זיתים. הוא ואמא כתבו את "מטאטא ושוקת" סיפורו של מקום.

בתוך כל המבוגרים הנפלאים האלה שעבדו, כתבו, וקראו, ובראש ובראשונה היו בדרך כלל נחמדים, קמתי, נפלתי וקמתי כדי להבין במה אני שונה. מי אני, למה אני, ומה לעשות עם עצמי כדי שאהיה אני.

לפעמים המורשת המשפחתית – כתיבה – המורשת הקיבוצית – עלונים והגדות קיבוציות – והמורשת התרבותית – טקסטים מקודשים – היא זאת שבעזרתה מגלים דרך חדשה. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי. סיפורי המקצועי מתחיל במשפחה אחת.  מוזמנים ללוות אותי כל יום רביעי https://fb.watch/CDu075uJDq/